"מיסייה יכין לך שמלה"

"איזו חצאית מקסימה את לובשת, חמודונת קטנה", סוניה נטלה את ידי, מושכת ומנווטת לכיוון היציאה. "והשיזוף. איזה יופי. גם אני רוצה להשתזף. בשנה הבאה נגיע לישראל. אני מבטיחה. מדלן נסעה עם מישל האמריקני שלה למרוקו. כל החברים שלנו נסעו בקיץ לחופש. נכון, שארל?" היא נעצה בו זוג עיניים משתוקקות, שסיפרו על מאות שיחות כאלה שעניינן מחוזות רחוקים שיש לראות ולגעת בהם. "אנחנו כמעט שלא יוצאים מפריז. מקסימום נוסעים לסוף שבוע בכפר. ניסע לשם מחרתיים, תבואי איתנו?" פנתה אליי.
נאלמתי מול שטף דיבורה.
שארל פתח בעבורי את דלת המושב האחורי של מכונית הרנו הירוקה, וידא שהתיישבתי בנוחיות, ואותת לסוניה להיכנס אחרי, ממהר להכניס את המזוודה לתא המטען.
"ובכן, חמודונת יקרה," סוניה התיישבה קרוב-קרוב אלי, "מה את אומרת על מיטראן? אם הוא יצליח להביא שלום למזרח התיכון, זה בטח יכפר על ימי וישי שלו."
"אני בחופשה מחדשות ומפוליטיקה," חייכתי במבוכה.
"כמובן, יקירה, אבל את יודעת איך זה, פה כולם מדברים כל היום רק על הסכם מאסטריכט, ואני מזהירה אתכם," היא צבטה קלות בשכמו של שארל, "אם צרפת תצטרף לאיחוד האירופי, לא יישאר ממנה דבר. תהיה לנו Une petite Amérique בין תעלת למנש לאלפים. שלא לדבר על הזכויות שלנו..."
"נו סוניה, באמת," התערב שארל. הוא הסתובב אליי לרגע, מעביר את ההילוך לניוטרל מול רמזור אדום. "מה שלום ההורים? בטח מאוד חם עכשיו בישראל."
"ההורים בסדר גמור. הם מתכוננים לחגים. אני עוד לא החלטתי אם אחגוג אותם ואיך."
המכונית החליקה מחוץ לחניון לכיוון הכביש המהיר. "זוועה איומה האוּרוּ-דיסְֶנֶֶה הזה," העירה חברתי לעט כשעברנו על פני שלט חוצות של יורודיסני. "אני אומרת לכם, בסוף לא תהיה פה יותר צרפת עם כל המיקי מאוסים והדונלד דאקים וההמבורגר והציפס," הישירה אליי מבט סגול.
שתקתי.
"את מבינה," אמרה בטון פדגוגי, "דווקא בתור בת של יהודי ויוונייה שקיבלה על עצמה את התרבות הצרפתית, חשוב לי לשמור על התרבות שלנו."
שוב היססתי. סוניה שלבה את ידיה על חזה ושתקה.
"סוניה, ספרי לי על La Haute couture,"[1] ביקשתי.
סוניה נעתרה בשמחה. "אנחנו מכינים כבר את קולקציית הקיץ, את יודעת," ומיד  התחילה לספר על דוגמניות דקיקות ואלגנטיות, תדמיתניות דעתניות, תצוגות אופנה וכמובן על תלותו הרבה של מיסיֶה איב סן לורן בעצות שלה, המאדאם הנהדרת של קומת הקולקציות. התענגתי על כל מילה.
 
הגענו לדירה ברובע ה-11. כיסאות לואי ה-16 וספות לואי פיליפ וולטיר קיבלו את פני מאותו מקום ומאותה זווית שבו השארתי אותם שנתיים קודם לכן. נראה שגם הספרייה המהודרת לא זזה ממקומה והספרים נשארו כשהיו. שארל ליווה אותי לאורך שדרת הפרחים הצבעוניים המובילה לחדר העבודה שלו – מסדרון מואר עטור טפטים בבורדו-כחול-צהוב האהובים על סוניה. החדר היה ריק כמעט מחפצים, אך היתה בו מכתבה ארוכה עשויה עץ אגוז, עדינה ואלגנטית. שארל הניח המזוודה בפינת החדר. ניגשתי אל הרהיט הייחודי והוא אחרי.
"המכתבה הזאת נבנתה בתחילת המאה התשע-עשרה, בתקופת הדירקטואר," הסביר, "תראי את הנוצות," הוסיף וליטף בעדינות את פיתוחי העץ שבפינות, "זה מוטיב קישוטי אופייני לתקופה."
מתחת למכתבה, מוסתר קמעה מאחורי סל ניירות עמדה סלסלת קש.
סוניה נכנסה אל החדר נושאת עימה מזרן. "חמודונת קטנה, כחיילת לשעבר, אנחנו בטוחים שתסלחי לנו על מיטת השדה הזו," אמרה.
"אין בעיה. בסדר גמור."
היא הניחה את המזרן וצבטה את לחיי בעדינות. "מה אתה אומר על האורחת שלנו, לגמרי לא מפונקת, הא?" חייכה לעבר שארל.
"אין לי הרבה דרישות, באמת, אבל מה זה?" הצבעתי לכיוון סלסלת הקש.
 "זאת הסלסלה של נואז', היא קראה לו לבוא. חתול קטנטן ואפור נכנס בביישנות מבעד לדלת. "בואי, לטפי אותו, תראי כמה שהוא חמוד. נכון שהוא חמוד, שארל?"
 שארל העיף מבט חטוף לעבר החתול ויצא מהחדר. הפרווה האפורה היתה מנוקדת  בכתמים לבנבנים, כאילו התאימה את עצמה לאופנה של החורף שעבר.
 "סוניה, תשמעי, הוא באמת חמוד, אבל אני אלרגית לפרעושים של חתולים. הם תמיד נטפלים אלי ועוקצים אותי", אמרתי, נזכרת בחתולי הרחוב בביתי בשדרות חן בתל-אביב.
"חמודונת, חתולים הם בעלי-חיים מאוד נקיים, אבל הבטחתי לשארל ואני מבטיחה גם לך, שמחר ניקח אותו לסלון וניתן אותו לדוגמנית ז'ולייט. את תבואי איתי, לא?"
כיסינו את המזרן בסדין ורדרד ובשתי שמיכות ונשארנו לדבר.
"את תאהבי את ז'ולייט, היא נחמדה, .mais elle n'a pas inventé l'eau tiède"[2]
חייכתי לשמע הביטוי השירי שסוניה לימדה אותי בביקורי הראשון בפריז.
 [3]"Surtout elle a des qualités à l'horisontale," המשיכה ללהג על ז'ולייט.
 ביקשתי ממנה לעצור לרגע את שטף הדיבור כדי שאוציא את הפנקס מהמזוודה וארשום את התיאור העסיסי, על מנת שאוכל להשתמש בו בעתיד.
שארל קטע את השיעור בצרפתית וקרא לי לטלפון. גרי. אמרתי לו בעברית שהגעתי ושהכול בסדר, שלא ידאג ובעצם, אולי שכן ידאג לי קצת, כמו שאני דואגת לו בנסיעותיו התכופות.
"אצלנו חם מאוד, מחר יהיה חמסין. ואיך בפריז?" שאל. "נעים מאוד, אני עייפה, נדבר אחר כך", מיהרתי לחזור לסוניה.
"זה היה גרי, החבר שלי."
"גרי? C'est un Américain[4]?, " התעניינה.
"יש לו גם דרכון אמריקני."
"את לא מעדיפה איזה ישראלי, חייל מאצ'ו? תגידי, הוא בכלל רציני, הגרי הזה?"
 ומיד סיפרה לי שסן לורן שמח לשמוע שהקוזינה מישראל הגיעה, וביקש לדעת אם היא מתחתנת. "מיסיֶה ישמח להכין לך שמלה," אמרה. עוד הבטיחה שאקבל במתנה כמה חולצות לי, לאמי, לאחותי ולגרי, וכאפריטיף לשפע המתנות, העניקה לי פודרייה מבית המעצב היוקרתי".
 
את השאר תוכלו להמשיך לקרוא בספר "מיסייה יכין לך שמלה" מאת הילה קומם/ הוצאת קוראים עורכת: גל קוסטוריצה
עורכת הסדרה: עשי ויינשטיין
עיצוב עטיפה: גליה ארז קונספציה תדמיתית
איור עטיפה: ארז עמירן 
הניוזלטר של הילה
  
   
[1] אפנת העלית (צרפתית).
[2] היא לא המציאה את המים הפושרים (צרפתית).
[3] יש לה בעיקר מעלות אופקיות (צרפתית).
[4] הוא אמריקאי ? (צרפתית).